צעדנו יום ולילה, עם מנוחות קצרות. ביום הראשון שיצאנו מן המחנה ירד גשם ואנחנו התעטפנו בשמיכות המטונפות שלנו, שהפכו כבדות מרגע לרגע. צעדנו למקום לא ידוע, ובכפל השמיכה החזקנו רבע כיכר לחם שקבלנו לפני היציאה. לא ידעתי לכמה זמן זה צריך להחזיק מעמד והייתי מאוד רעב...

חתיכת הלחם הזו החזיקה עד היום השלישי בבוקר.... נדמה לי שצעדנו 10 ימים. באיזה שהוא שלב איבדתי את הספירה ואני כבר לא זוכר בדיוק. ידעתי שעוד שעה, שעתיים, אולי עוד יום, אני אוותר, אשכב בצד הדרך, והם יירו בי. כמו שיירו ביאצק, במנחם ובשמואל.